הייתי בא לשם בלילות, לפעמים עומד, לפעמים יושב בוהה ולפעמים שוכב על השיש הקר. הייתי בורח בלילות, אל הקבר שלה להירגע. בכל פעם הייתי מתרץ תירוץ אחר, פעם זה ביקור חברים, פעם יציאה לפאב, לפעמים הייתי מתלבש בבגדי ספורט ואומר שיצאתי לריצה קלה, אך בכל פעם הייתי מגיע לאותו המקום ומעביר בו את זמני.
השנים כיסו אותך בכל מיני מכסים משונים, יצרו חיץ נוסף בינך לבין העולם. האבק המצטבר עלייך יורד עם הטיפות של הגשמים ולעיתים השטיפות של הגנן. עלי העצים הנאספים לצד העציצים המונחים על האבן הקרה ובין סבך השיחים ששתלתי לצידך, גם הם מסולקים מעת לעת, אך לאחרונה הבחנתי בתושבים חדשים המתגוררים במחיצתך. הם חיים במעין קונכייה הנדבקת כקסם למושב זכרך. חלזונות.
בפעמים האחרונות בהן הגעתי אליך, גנבו החלזונות את תשומת ליבי יותר מבעבר. משהו בסוד הקסום של החיים בקונכייה גרר בי סקרנות הולכת וגואה. גיליתי בי רצון לחקור את עולם החילזון ולחוש את התחושות שהוא חש. האם הוא בטוח, האם הוא עייף, רעב, חש בתשוקה חסרת מעצורים לראות סרט, לקרוא ספר, לדבר עם מישהו, לפגוש איזו חלזונה ולבלות את הלילה מחוץ לקונכייה. האם ישנם גבולות למחשבות שלו ומהם הדברים שנראים נורמטיביים בעיניו ובעיני שאר חבריו הרכיכות. האם יחסים פתוחים זה משהו מקובל בעולמו ואולי הוא מעדיף את הבדידות על פני כל השאר.
יכולתי לשבת שעות ארוכות ולהתבונן בהם, לעיתים אף עזרתי אומץ והושטתי יד לגעת. בתחילה הייתי רק מתבונן ונותן להם שמות, ככה סתם בשביל שנרגיש קרובים ויישבר הקרח שבהיכרות הראשונית. בהמשך, הייתי מוצא עצמי משוחח אתם שעות על עצמי ומנסה לדלות מהם כמה שיותר פרטים על כל אותם נושאים שעניינו אותי. זו הייתה תקופה מרוממת. הבריחות אלייך נהפכו יותר תכופות ומעט ממכרות. הרגשתי שעליתי על משהו. גיליתי דבר שאיש מעולם לא גילה. גיליתי סוד חיים, שיטרוף את כל הקלפים, על כל מה שידענו עד כה והסוד הזה היה כולו שלי.
בפעם האחרונה בה ביקרתי אותך, הגעתי ללא כל ידיעה את אשר עתיד היה להתרחש באותו הלילה. תחילה, נכנסתי עם החילזון לשיחה ארוכה, על מעשי באותו היום ומספר דילמות שעלו בעבודה, כחלק מהשינויים שהכנסנו בפרויקט האחרון. לפתע, ברגע של אובדן שליטה, התקרבתי אליו, הבטתי בו מקרוב ובאותו הרגע הכול אירע. ניתקתי אותו ממקום מושבו והבטתי לתוך פתחה של הקונכייה, שמתוכה בקע לו מעין אור מופלא. חשתי עצמי נמשך אל תוך האור, הבוקע מתוך אותה קונכייה, מתוך ביתו הפרטי של אותו חילזון ואני נמשך אט אט לפתחו. תחילה קרבתי פני והבטתי כה מקרוב, שכבר לא יכולתי באמת לראות מה מולי וכך התחלתי להיכנס אל תוך הקונכייה. ראשון נכנס הראש ואחריו הידיים. הרגשתי במעין עולם מופלא, הכול מואר סביב, חם ומוגן. הקירות המעוגלים, סוגרים עליי ונותנים תחושה טובה ונעימה, אך לפתע רגלי הסתבכה בשיחים שלצד קברך, ניסיתי להיאבק ולהוסיף להימשך אל תוך אותה קונכיית חילזון. כל ניסיונותיי היו לשווא, הייתי תקוע בין העולם שהכרתי עד לאותה העת לבין העולם הלא מוכר.
מאז לא שבתי עוד אל קברך.
[1] תמונת החילזון מתוך – ויקי שיתוף - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Grapevinesnail_01.jpg
